עצמי שקרי ועצמי אמיתי | מה המקור והמחיר של החיקוי
עצמי כוזב עצמי אמיתי
הופכים את הבלתי אפשרי לאפשרי
גמילה במרכז הוליסטי יוקרתי בתאילנד ובישראל
ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה
מה המקור והמחיר של החיקוי והזיוף
עצמי כוזב הוא אחד המונחים המרכזיים ביותר בתיאוריה של האנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט. רעיון ההתפתחות האותנטית, או התפתחותו של עצמי אמיתי, היווה לתפיסתו של ויניקוט את לב ההתפתחות הנפשית הבריאה. העצמי האמיתי קשור לתחושת החיוניות שלנו, והוא מאפשר לנו להתנסות במחשבה יצירתית ואותנטית.
התפתחותו של עצמי אמיתי היא התוצאה הטבעית של יכולתה של האם הטובה דיה לספק לתינוק, ולאחר מכן לילד, סביבה מחזיקה המאופיינת בהיענות מותאמת ואמפתית לצרכיו הפיסיים והרגשיים. ויניקוט הניח כי ילד הגדל בסביבה זו נהנה מהאפשרות להתפתח ללא הפרעה וכך להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל האישי שלו.
מרכז הוליסטי לטיפול בטראומה, התמכרויות וחוסר איזון נפשי בתאילנד
"בואו לתחילת המסע לחופש מהתמכרות לאלכוהול, סמים, כדורים ותגלו מחדש את חייכם בחיבוק השקט של "DaoTherapy Rehab בתאילנד—במקום שבו ריפוי הוליסטי פוגש החלמה מעצימה."
עצמי כוזב עצמי אמיתי
לעומת זאת, כאשר האם אינה מספקת לילד סביבה מחזיקה הנענית לצרכיו באופן אמפתי, קורה תהליך הפוך, הדורש מהילד להתאים את עצמו לצרכי הסביבה (במקום שהסביבה תתאים את עצמה לצרכי הילד).
במצבים אלו הילד אינו לומד להכיר את מצביו הרגשיים האותנטיים ועל כן גם את עצמו. נפשו "מוסטת" ממסלול ההתפתחות הטבעי שלה וסוטה למסלול התפתחות של עצמי כוזב. העצמי הכוזב הוא חוויה נפשית, שבמסגרתה האדם אינו יכול להתנהל בצורה מלאה באופן אותנטי וחופשי, ובמקום זאת הוא מוכוון מאוד לריצוי של הסביבה או להשתלבות בה.
כלומר, על מנת שלא להיקלע לקונפליקט או מתחים עם הסביבה, העצמי הכוזב נכנס לפעולה על חשבון הביטוי העצמי האותנטי, של האדם. כמובן שההתפתחות של עצמי כוזב זה היא ברובה תהליך לא מודע, ולכן ניתן לחשוב על העצמי הכוזב כעל מעין מעטפת המגוננת על העצמי האמיתי מפני עימותים עם הסביבה. במובן הזה, על אף המחיר שהוא גובה מאתנו, תפקידו של העצמי הכוזב הוא חשוב ואף הישרדותי: להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול ופגיעה.
שאלה לד"ר מזרחי אברהם:
שאלה חשובה מאוד, בשבילי זה עניין של חיים ומוות. אני מרגיש שהחיים שלי מזויפים, שכל מה שאני עושה מזויף, שהזוגיות מזויפת, שהעסקים שלי מזויפים, שהחברויות שלי מזויפות. אנא ממך, תסביר לי מה אני צריך לעשות.
אני לא מצליח לצאת מהתחושה של חיים של שקר עצמי, של זיוף ושל חיים ריקים מתוכן. פתחתי עסקים, פתחתי מקומות, אני בן אדם מקובל, חברתית, ובכל זאת אני לא מוצא שום סיבה ושום תכלית לחיים. אנא ממך, תתייחס לזה.
הנושא של תחושת הזיוף הוא נושא מאוד מאוד עמוק. מה הסיבה שבני אדם חשים ומרגישים שהחיים שלהם מזויפים? מה הסיבה שאנשים עסוקים בלחקות אנשים אחרים? מה הסיבה לחוסר אוטנטיות בחיים? מה הסיבה לאנשים שהם לא יודעים להיות יצירתיים ולא יודעים להיות אוטנטיים וספונטניים, ואין להם את הקול הייחודי האינדיבידואלי המיוחד שלהם, את טביעת האצבע, את האידיום, את הדבר המרכזי של החיים, שבעצם כל אדם הגיח איתו לעולם.
אין בן אדם שלא הגיע עם טביעת אצבע ייחודית, פרטית שלו, עם הצליל שלו. אנחנו שומעים אלפי אלפי אלפי זמרים, מאות אלפי זמרים, ואנחנו רואים שכל אחד יש לו את הצבע הפרטי שלו. אז מה הסיבה שאנשים מוכנים לוותר על כל זה? מוכנים לזרוק את זה לים? מוכנים לוותר על הקסם הזה, על הדבר הזה המיוחד, על טביעת האצבע המיוחדת, שאיתה הם הגיעו לעולם? הם מוותרים על כל הייחודיות שלהם במעשה של חיקוי, של שכפול, של העתקה, של ריצוי, אנשים אחרים שהם רואים שעושים דברים ומצפים מהם לנהוג בצורה מסויימת.
בשביל להבין את הרמה של הזיוף וחוסר האותנטיות ואת הנושא של החקיינות והריצוי, צריך לצלול עמוק עמוק לתוך העולם הילדי. אבל אני לא רוצה לעשות לכם שיעור בפסיכולוגיה, אבל רק להגיד כמה מילים בנושא הזה. הרי ידוע כשאנחנו רואים ילדים קטנים, שהם מנסים לחקות את האנשים הבוגרים, הם מנסים לחקות את ההורים שלהם. ילד מנסה לחקות את אבא שלו וילדה מנסה לחקות את אימא שלה. זאת אומרת שהחיקוי הוא דבר מאוד מאוד טבעי.
זאת אומרת כשאנחנו רואים שאנשים עסוקים בלחקות אנשים אחרים, זה משהו שהוא טבעי. מה לא טבעי בנושא של החיקוי? הרי כל ילד אחרי שהוא מחקה ומרצה את אבא שלו הוא מפנים אותו, או כל ילדה שמחקה את אמא שלה אחר כך מפנימה אותה פנימה, מה שהילד זקוק לו וצריך זה לפנות חלל בתודעה כדי שיהיו לו/ה עוד אפשרויות לביטוי ייחודי משל עצמו. הרי זה היה מגוחך בעיניכם, אם אנחנו רואים ילד בגיל 13-14 שמחקה את מייקל ג'קסון, או שמחקים את בריטני ספירס, או שמחקים את מסי, או שמחקים את רונלדו, זה אמנם טבעי בגיל הזה, מכיוון שילדים מחקים דמויות מפורסמות. אבל זה יהיה מגוחך אם נראה בן אדם בגיל-40-60 מחקה את מסי. היינו אומרים משהו פה לא תקין, משהו פה פתולוגי.
מה יש בנושא של החיקוי? ישנם תהליכים חיוניים בהתפתחות כפי שטען פרויד של הזדהות, חיקוי והפנמה, כל אדם לדעתו צריך דרך ההזדהות, החיקוי וההפנמה שהוא עושה למצוא לאחר מכן את הייחודיות שלו. למצוא מיהו מעבר לדמויות המשמעויות בחייו. המוות הרגשי, המוות הרוחני, המוות של היצירתיות, המוות של הספונטניות, נמצא אצל אנשים שעסוקים כל הזמן בלחקות את מה שהם רואים בחוץ.
כשאנחנו רואים חברות סיניות מחכות את אפל, אז נכון, הן די מצליחות. אבל אף אחד לא יזכור את הסינים, תמיד יזכרו את אפל, תמיד יזכרו את סטיב ג'ובס, את אלביס פרסלי הזמר מדהים.
אתם יודעים כמה זמרים ניסו לשיר את השירים שלו אחריו? מי זוכר אותם? אף אחד לא יזכור אותם אף פעם. תמיד הלכו לאדם המקורי, לזה שבה היא הצליל המקורי. לזה שהיה מספיק יצירתי להקשיב לקול הפנימי שלו.
תלמדו עם המקצוענים ביותר
מסלולי הלימודים של טאותרפיה
בסוף אתה תצטרך למצוא את הייחודיות הפרטית שלך:
אתה יכול לנסות לחקות תנועות שלהם, את הקול שלהם, אבל בסוף אתה תצטרך למצוא את הייחודיות הפרטית שלך. ואנשים מתים, הם אנשים מתים אם הם כל הזמן עסוקים בחיקוי.
הם רואים איך המפקדים שלהם בצבא ומתנהגים כמוהם ומחקים אותם. הם רואים איך המנהלים שלהם מתנהגים והם מחקים אותם. יש אנשים שרואים איך חבר טוב פתח עסק מסוים, מסעדה מסוימת, והאדם הוא אומר, אה, אם הוא עשה את זה, והולך לו, אני אחקה אותו, אני רואה איזה בשר, איזה אוכל הוא שם, אני אעשה בדיוק כמו שהוא עשה.
אבל נגיד שכבר עשית את זה ופתחת את המסעדה בדיוק כמו של חבר שלך, למה שלא תרגיש מוות רוחני? הוא היה יצירתי, הוא חשב, הוא בנה את זה, הוא יצר את זה. הוא לא ירגיש ריק, הוא לא ירגיש אף פעם מזויף. הזיוף הפנימי הוא בלתי נמנע, התחושה שאתה אדם מזויף, נובעת מזה שאתה מחקה אנשים אחרים ולא תמצא בזה שום משמעות.
יש הרבה מאוד אנשים גם בעולמות של הטיפול, עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים ופסיכיאטרים, הם מחקים אחד את השני, הם אומרים לעצמם איך נראה הפסיכיאטר? איך הוא יושב? איך הוא מדבר? איך השולחן צריך להיות? איפה המחשב צריך להיות? אותו דבר עם פסיכולוגים קליניים. עסוקים עדיין בלחקות פסיכולוגים שקדמו להם. איך הם יושבים, איך הם מדברים, איזה תנוחות ידיים, לשים את היד ככה, איך לנענע בראש ולהראות כאילו שאתה מבין משהו על עולמו הפנימי של המטופל ואתה מקשיב לו.
אז אנשים שמחקים אנשים אחרים, לא יכולים שלא לחוש את הזיוף, כי זה לא אותנטי, זה לא אמיתי. כשאתה מחקה אנשים אחרים, אתה במהות של החיקוי, ובלב החיקוי עצמו, מצוי המוות. כי כל יום שאני מחקה אנשים אחרים, אני מוותר על החיים שלי.
אני מוותר על מה שיכולתי להיות. אני מוותר על מי שאני יכול להיות. אני מוותר על הנביעה הפנימית שלי. אני מוותר על היצירתיות הטבעית שלי. אני מוותר על התנועה הספונטנית שלי. כל יום מחדש אני מוותר על החיים עצמם.
אתם יודעים איזה אסון זה לנשמה? איזה אסון זה לרוח האנושית לחקות אנשים אחרים? אבל אנשים שלא מוכנים לקחת סיכון ולהשקיע, ולבדוק מאיזה חומרים אנחנו עשויים, לעשות מסע פנימי, לגלות את רוח המעמקים, את האינדיבידואליות, את הייחודיות, את היצירה האלוהית הזאת שנקראת האדם, הם אומרים, אני אקצר את הדרך. למה לעבוד קשה? אם הוא עשה, אני אעשה כמוהו. כי אנשים מתייחסים להצלחה חיצונית.
מה הם מאמינים? שאם תהיה לי מסעדה כאמור והיא תצליח, אני אהיה בן אדם מאושר כאמור. לא, אתה לא תהיה מאושר, אתה תהיה אומלל. זה לא משנה כמה הצלחות יהיו לך בחיים, אתה תישאר אומלל. כי כל האושר בעולם הזה נמצא, לא במה שיש בחוץ, לא בהישגים החיצוניים, לא בתוצאות העסקיות, לא בהצלחות, אם הבאתי אנשים, לא הבאתי אנשים, אם העסק שלי עובד, או לא עובד.
זה נמצא במקום שאתה עומד בו, אתה חי ברגע שאתה אותנטי. אתה חי ברגע שאתה יצירתי. אתה חי ברגע שאתה ספונטני.
בחיקוי אתה מת. הרי תראו, כשאנחנו מסתכלים החוצה, אנחנו משתמשים בעצמי השקרי, כמו קוף אחרי בן אדם. כשקוף מחכה אנשים, אנחנו בקלות יכולים לראות שזה פייק, שזה שקר.
"מעולם לא יכולתי ללכת בעקבותיו של אדם אחר, אפילו לא של פרויד." ויניקוט
אנחנו לא מייחסים לקוף יכולות וסגולות. אבל גם בני האדם הם קופים כאשר הם מחקים אנשים אחרים. כשאני מחקה מישהו אחר, ומוותר על הטבע האמיתי שלי, בשביל טבע מדומה, לעשות ולחשוב כמו מישהו אחר, להתנהג כמו מישהו אחר, לעשות עסקים כמו מישהו אחר, לטפל כמו מישהו אחר, ללכת כמו מישהו אחר, לחשוב כמו מישהו אחר, זהו הרס של הנשמה שלי.
ויתרתי על הדבר הזה שנקרא חיים. ויתרתי על הדבר הזה שנקרא מקוריות, יצירתיות, ויתרתי על האפשרות שהאלוהות תדבר דרכי.
ויתרתי על הנביעה הספונטנית, על הזרימה הטבעית שלי, על היצירה האנושית שלי, שרוצה לבוא לידי ביטוי. הניתוק הזה נובע שהעניים מופנות החוצה. קרל יונג אמר,
"מי שמתמונן החוצה חולם,
מי שמתמונן פנימה מתעורר".
כדי להיות יצירתי, ספונטני ואותנטי, אני צריך להתחבר פנימה. וויניקוט כתב על העצמי שקרי והעצמי האמיתי ואמר, אנשים כאלה חיים עם עצמי שקרי.
ולכן הם יחוו במהלך חייהם חוויות של חרדות אימה, של דיכאון, של ריקנות, של בדידות, של אומללות, כי הם דנו את החיים שלהם, גם אם זה היה בשליטה וגם אם זה לא בשליטה, מה הם עשו לעצמם? הם דנו את עצמם לחיות חיים של מוות רוחני. בן אדם שחי בקונפורמיות של אוטומט, שהוא פועל רק על האוטומט שלו, הוא פועל כל היום באוטומט, הוא אומר, אה הנה זה עובד לאחר? אני אעשה כמוהו, זה מדבר ככה, אני אפעל על אוטומט כמוהו. האנשים של האוטומט אין להם אומץ להיות מספיק יצירתיים.
כי צריך הרבה מאוד אומץ ללכת עם האמת שלך. צריך אומץ למצוא את הייחודיות שלך. צריך אומץ ללכת עם העקרונות שלך.
אתה מוותר על כל הדרך, אתה מוותר על כל המסע, אתה מוותר על כל החיפוש, אתה מוותר על כל השאלות, אתה מוותר על כל האפשרויות.
אתה אומר הנה, אני רק יעתיק את מה שהוא עשה. אני רק ישכפל את מה שהוא כבר עשה. זה אסון גדול מאוד, ולכן אני אומר לך, בחור יקר, אני לא אגיד את שמך, אני מבין אותך שעם כל העסקים שעשית, וכל ההצלחה שיש לך בחיים, אתה חווה מוות רוחני.
כי אין לך שום אפשרות אחרת, אלא להרגיש את המוות הרוחני. מה המשמעות של החיים, אם יש כזו? זה החיבור שלנו לעצמנו. זה האותנטיות, זה הפשטות, זה האומץ להיות מי שאתה.
אתם יודעים תמיד ראו אותי כאישיות אנטי-ממסדית. למה? כי בכל מקום שהייתי, אם זה היה, כאשר עבדתי בקהילה טיפולית בזוהרים, בראשות למלחמה בסמים, בהוסטל של האגודה למניעת אלכוהול, הייתה לי אשפוזית פרטית, עבדתי בשב"ס כיועץ לצוותים הטיפוליים של השב"ס.
עשיתי הרבה דברים במהלך החיים, במסע של שלושים שנה שאני נקי מסמים ומאלכוהול ומהימורים. ותמיד רצו שאני אעשה מה שהם חושבים שנכון, אבל לא יכולתי. ובעיניים ממסדיות אני נתפס כיוצא דופן, כאנטי-ממסדי.
ואני לא מרגיש שאני אנטי-ממסדי, אני מרגיש שאני יצירתי. אני מרגיש שהשפה שלי היא ייחודית, אני מרגיש שהשפה שלי היא אחרת. אני מרגיש שהשפה שלי היא שפה שבאה ונובעת מתוכי, שאין בה שקר, שאני מרגיש שאני מאמין במה שיוצא לי מהפה, אני מאמין, למה שאני מרגיש היום, אני מאמין לטבע האמיתי שזורם מתוכי היום.
וזה מדהים לראות שאנשים בחוץ חווים את זה כאנטי-ממסדיות, כבן אדם חריג, כבן אדם שהולך נגד הזרם. אבל היצירתיות היא לא נגד הזרם.
אושו אמר על יצירתיות, שהחברה תופסת ש"היצירתיות היא מרד נגד האנושות".
מרד נגד האנושות. למה? כי כל האוטומט המזוייף זורם באותו כיוון. אתה צריך לדבר כמו כולם, לחשוב כמו כולם, להעתיק מכולם, להיות מזויף כמו כולם. ואם אתה רואה פתאום בן אדם יצירתי שחושב אחרת או עושה משהו שהוא שונה או שהוא אחר, תמיד הוא יחווה אצלך כאנטי ממסדי, כאדם שמאיים על הסדר העולמי שקיים. ואנחנו נמצאים בעולם של פוליטיקלי קורקט, שפת הזיוף זועקת לשמיים. כשאני רואה למשל, סתם לדוגמה, שלפיד מחקה את ביבי, זה בעיניי הדבר הכי מגוחך שיכול להיות עלי אדמות.
הכי מגחיך, הוא מגחיך את עצמו למוות. נכון שגם ביבי חיקה אנשים אחרים. אבל ביבי יכל למצוא את הייחודיות שלו, והוא שונה בגלל שהוא הצליח להביא משהו מיוחד משל עצמו. ולראות אדם כמו לפיד מחקה את ביבי, זה נראה מגוחך עד גועל. ממש ככה. ואני שואל את עצמי, האם זה החיים שבני אדם רוצים? לעשות חיקויים של אנשים אחרים. אחד הדברים שאני אוהב ב-12 הצעדים, שהתוכנית אומרת שזו תוכנית אוניברסלית, אבל אנחנו נותנים את האפשרות לכל בן אדם להבין את התוכנית, את 12 הצעדים, בצורה הייחודית שלו.
אין אמת אוניברסלית. אין אמת אוניברסלית. אין.
ככה צריך ללמד צעדים. ככה צריך לחשוב על צעדים. ככה צריך לכתוב צעדים. ככה צריך ללמד צעדים. כמה קסם ואפשרויות יש בזה שאומרים לבן אדם, מותר לך לחשוב או להבין או ללמד או לדבר בשפה של הצעדים, בדיוק כמו שאתה מבין את זה. אל תחקה מורים רוחניים אחרים. התוכנית של 12 צעדים, הבינה שהאדם שעושה חיקוי הוא אדם מת. הוא יחזיק שריר, הוא יגיד, אה, את הבחור הזה אני מעריץ, הוא מדבר ככה, אני אדבר כמוהו, אני אחשוב כמוהו, אה, זה עובד לו בעבודה כזו, אני אעבוד בעבודה כמוהו, ותהיה לי הצלחה כמוהו. זו אחת המלכודות הכי גדולות של בני האדם. מוות נפשי ורוחני.
זה יכול להחזיק זמן מה? אחרי זה, אם בן אדם לא ימצא את עצמו, את העצמיות שלו, את הנשמה שלו, את הרוח הייחודית שלו, וכל נשמה שירדה, עם איזה אוצר היא יורדת? לכל אחד מאיתנו יש תוכנית אב ייחודית פרטית שלו. כל אחד מאיתנו הוא פוטנציאל בהתהוות עם מקומות דברים ואנשים. כל אחד מאיתנו יכול להיות אין ספור אפשרויות.
ואנחנו מקריבים את זה הכל על המזבח של החיקוי. אני מקריב הכל על המזבח של וואלה, זה נראה טוב, זה נראה טוב, האופנוע הזה יפה, אני אקנה כזה. אה, זה נוסע עם BMW ויש לו בחורה בלונדינית ברכב? אז אם אני אקנה BMW תהיה לי גם בחורה בלונדינית שתשב איתי ברכב. המנטור הזה מדבר ככה, נראה ככה, לבוש ככה? אני רק אתלבש כמוהו, רק אחשוב כמוהו, רק אעשה את מה שהוא עשה, רק אעלה פוסטים בפייסבוק כמו שהוא עשה, ואני גם אהיה כמוה ואהיה מאושר ויהיה לי את כל האושר, העושר וחופש בעולם. אתם מבינים שזה חסר תכלית. חסר תכלית.
אתה לא יכול לברוח מהאמת
זה יכול לגרור את הבן אדם 20-30 שנה חייו. בסוף, האמת תתפוס אותך. למה אתם חושבים ש- 40% היום בעולם ובארץ משתמשים בכדורים נגד דיכאון וחרדה? כי האמת תפסה אותם. אתה לא יכול לברוח מהאמת. לא את ולא אתה לא תברחו מהאמת. במשבר אמצע החיים, בגיל 35, 40, 45, זה יבוא וזה יתפוס אותך וזה יוריד אותך לברכיים.
וזה לא שזה רע. זה טוב מאוד שהדיכאון והחרדה יבואו ויפילו אותך על הברכיים. כי אתה צריך להיגמל מהעצמי השקרי, מהעצמי החברתי, מהעצמי התרבותי, מהעצמי העסקי, מהעצמי הקרייריסטי המזויף.
בן אדם שחי בזיוף כל החיים, הזיוף יכול להחזיק תקופה מסוימת. ואז או שהוא יצטרך אלכוהול, סמים, כדורים, לברוח לקניות, להימורים, ליחסים הרסניים. כי הוא לא יכול להכיל את זה.
ולמה אנשים בורחים? כי הם יודעים שהם חיים חיים של שקר. אתה ואת יודעים שזה שקר. ואז מה קורה? תראו את האבסורד.
הבן אדם הולך לחוות חוויות אורגיסטיות, אקסטרימיות, בטבע, מסיבות טבע, כדי לחוות רגע של אותנטיות. עכשיו, הרגע של האותנטיות הוא מזויף, אבל הוא יותר טוב מהזיוף. להיות במסיבה טבע, כשאני שומע על רופאים, עורכי-דין, פרופסורים, מנטורים, הולכים למסיבות טבע, הולכים לטנטרה, לחוות איוואסקה, למה הם עושים את זה? החיים שלהם מתים, הם חיים בתוך עולם של זיוף. ואז הם רוצים לחוות רגע של חופש, רגע של אותנטיות. אז הוא אומר, אני אלך לריטריט פה, אני אלך למסיבה טבע, אני אסע לחוץ לארץ, אני אלך לאיזה אורגיה, אני אעשה משהו כדי לחוות חיים. כי אני מת. תחשבו על הרופאים, מסכנים רופאים, יושבים בחדר, ונכנס להם פציאנט אחרי פציאנט, והם שואלים שאלות סתמיות, ונותנים כדורים סתמיים. זה נורא, זה איום ונורא. כשבן אדם חי בעולם של זיוף. פעם כאשר הייתי ילד, אנשים העריצו רופאים, היום גם לא מעריצים אותם. פעם העריצו זיוף, אבל העריצו אותם, אמרו להם, תראו, זה שאתם שם, זה משהו מדהים, אתה רופא. כל אימא חלמה שיהיה לה ילד רופא.
היום כל אימא חולמת שיהיה לה ילד בהיי-טק. כבר לא חולמים יותר על רופאים ועורכי-דין.
כולם נראים כמו פינגווינים נראים, ולכאורה אתה כל הזמן מאמץ את העצמי השקרי דמויות שאתה רואה בחוץ, ואתה מנסה להיות עורך-דין כמוהם. אני יכול לעבור איתכם מקצוע ומקצוע. בתוך העולם של הקונפורמיות של האוטומט, של השמרנות, של הדיכוי, של המערכות האדירות שרוצות עבדים מודרניים. הדר בדת, הדר ברפואה, הדר באקדמיה. כולם מחפשים הכבוד את היוקרה את המעמד. אבל בהדר אתה מזויף, אתה מת, אתה מרצה את התפקיד. אתה אף פעם לא יכול להיות בתוך ההדר, ולמצוא את הייחודיות שלך. וויניקוט, שהיה תיאורטיקן, שכתב המון על העצמי שקרי לעומת עצמי אמיתי, תלה בזיוף את כל המוות הרוחני, את כל המוות הנפשי. וגם הוא היה מרצה, שלא תבינו אותי לא נכון.
גם הוא זייף, וגם הוא חיקה, הוא מצא את הייחודיות שלו ופחד לצאת איתה מול פרויד וחבריו, אבל לפחות הוא ראה את הפתולוגיה. והיה לו אומץ להגיד לאנשים שחיים בעצמי השקרי שהם מתים, שהם גוססים, זה נשמה מתה בתוך גוף שחי והולך. זה נשמה מתה שעושה מה שאנשים אחרים עושים. זה נשמה מתה שעסוקה בלשכפל דברים שקיימים. אתם יודעים שאני, אחד הדברים שאפיינו אותי, אני לא יודע, זה סוג של מתנה, שכשאני רואה מישהו שעשה משהו לפניי, אני אף פעם בחיים לא אעשה את מה שהוא עשה. אם אני פותח עסק עצמאי, אם אני עושה משהו, אם אני רוצה לכתוב ספר כלשהו, אם אני לא רוצה לכתוב ספר או עסק או לעשות משהו שעשו לפניי, זה נראה לי חסר תכלית.
אם אין לי משהו ייחודי שבא מההשראה, שישבתי וחוויתי את ההשראה האלוהית הזאת, פתאום אני יושב ואז אני רואה תמונה מיוחדת של איך הדבר צריך להישמע או איך הוא צריך להיראות, זה דבר מת בעיניי. הוא חסר תכלית. בעיניי לחקות מישהו אחר, זה נראה לי הזילות הכי גדולה של האנושות.
ואני הייתי חקיין גדול, שלא תבינו, אני התחפשתי לג'ון טרבולטה בגיל ההתבגרות, ואני התחפשתי לברוס-לי בגיל ההתבגרות, כי לא הייתה לי שום זהות, שום אישיות, עד שלא הכרתי את 12 צעדים בגיל 28. כל מה שהיה לי בחיים זה לנסות לחקות אנשים אחרים, את הדודים שלי, עבריינים שראיתי, ולאן זה הביא אותי?, לסבל, לייאוש, לתחתיות, כמעט מתתי אין ספור פעמים. לאן זה הביא אותי, החיקוי הזה? ולמה הייתי בחיקוי? כי לא היה לי כלום.
אני יודע שלא היה לי כלום, אני הייתי בן אדם חי מת. אבל גם בניקיון, גם כשאתה רואה שאנשים עושים מסעות רוחניים, הם מנסים לחקות את הגורו הזה, ואת הגורו ההוא, ואת המורה הזה, ואת המנטור הזה. אנשים מאמינים שאם הם יהיו חקיינים מספיק טובים, הם יצליחו. אז מה אם תצליח? נגיד שעשית חיקוי מוצלח של מישהו והצלחת. מה, לא תמות? הרי זה לא שלך. לא ישבת ונבע ממך משהו יחודי.
תהיה קוף אחרי בן אדם, אתה סתם, אתה תהיה גוויה מתה. ואם זה מספק אותך שעשית חיקוי של אנשים אחרים וזה יביא לך אושר בחיים, אני אומר לך שזה לא יספיק. יום יבוא והאגו שלך יקרוס, יום יבוא והשקר העצמי יצוף, יום יבוא והזיוף שלך יעלה ויצא החוצה, יום יבוא ותסתכל במראה ותגיד, לא עשיתי כלום עם עצמי. זה כמו להעתיק במבחן. זה שישב למד, הפנים את החומר. אתה יכול להעתיק ממנו במבחן ולקבל 100 והוא יקבל 98, אבל הוא יודע את הדרך. הוא ישב ולמד. הוא עשה מה שאתה לא עשית. ואז אם יהיה משבר, נפשי, רגשי, כלכלי, חברתי, הוא יודע את הדרך.
אתה תמות. תמות! אתם מבינים? האדם שעשה את הדרך גם יודע להמציא את עצמו כל רגע מחדש. האדם שעשה דרך יודע לחדש כל הזמן. האדם שעשה דרך יודע לייצר דברים, להמציא דברים, להמציא רעיונות. האדם שעשה חיקוי ביום של משבר הוא יישאר בלי כלום. זה שעשה את הדרך אולי יאבד גם כן את הכל אבל יישאר לו את עצמו.
כי הוא האדם האמיתי. הוא האדם הטבעי. הוא היה בטבע האמיתי שלו.
הוא עשה עבודה עם עצמו. הוא השקיע. הוא יידע להשקיע מחדש בדברים אחרים.
הוא יידע להשקיע ולצאת מהמשבר. הוא יודע להשקיע ולצאת מהכאב הכול היה טוב, ופתאום אין לי כלום כי הוא לא יודע את הדרך, הוא ויתר על עצמו. מקוריות זה דבר שצריך להשקיע בה. קל להעתיק במבחן, קל להעתיק מסעדה, קל להתלבש כמו החברה שלי הכי טובה, קל לעשות בוטוקס, זה דברים שקל לעשות אותם. קל להיראות כמו כולם.
אתה הולך לחנויות הנכונות, למורים הנכונים, אז אתה יכול להיראות כמו כולם. ולחיות בקונפורמיות של האוטומט. ללבוש את החליפה הנכונה בחברת הייטק מסוימת, לשים את הג'ינס הנכון, את החולצה הנכונה, ויגידו הנה איש הייטק, יראו אותך מרחוק, יגידו הנה זה איש הייטק בטוח, הוא סטארטאפיסט. הכל רק בפרסונה במסכה, הכל חיקוי של סטיב ג'ובס שהמציא את הרוח של ההייטק, וכולם עם הג'ינס והטריקו. זה אנשים מזויפים, למרות שהם נראים הכי טבעיים בעולם, אבל הם מזויפים. כי הם העתיקו מסטיב ג'ובס, זו האופנה, ככה צריך לראות איש הייטק, קלאסי, ככה הוא נראה.
כשאתה הולך לבורסה או לברוקרים, כולם מתוקתקים, חליפות, מחוייתים, רזים, יפים, כי ככה צריך להיראות. זה עושה את העבודה, אבל בפנים אתה מת, בפנים אתה לא חי, בפנים זה מסיכה, זה תחפושת. האם אני יכול להיות בן אדם מאושר, כאשר אני מחופש כל החיים, אני יכול להיות מאושר בפורים, אם אני אתחפש רק פעם אחת בשנה. האם אני יכול להיות 365 היום בתחפושת, לשבת על קופה של שרצים, קופה של ריקבון פנימי, קופה של קנאה, קופה של חולניות, קופה של אובססיה, קופה של תחרותיות.
ה"אדם היצירתי, אף פעם לא מתחרה באנשים אחרים. הוא מתעלה מעל עצמו, הוא מתחבר ליצירתיות שבו".
הוא יוצר, כי זו הנביעה הטבעית שלו. האדם שעשוי בלחקות אנשים אחרים, כל הזמן יהיה תחרותי, כפייתי, אובססיבי, בצרות עין, בקנאה חולנית, משתוקק למה שיש למישהו אחר. האדם היצירתי, לעולם לא מתחרה מול אף אדם אחר. העיניים שלו בכלל לא מופנות החוצה לרוח הזמן לרוח התקופה, הם מופנות פנימה. הם מופנות לרוח המעמקים, איך לבטא את היצירתיות שלו, איך לבטא את הספונטניות שלו, איך לבטא את העושר הפנימי שיש לו. וזה לא קשור בכלל לעולם החיצוני.
כאשר אנחנו מפנימים אובייקטיים וכל מיני דמויות בחיים, התרכובת של כל האוסף העשיר הזה והפרידה מלהסתכל בחוצה יוצרת תמהיל שפוגש את הטבע הטבעי שלך, את הסובייקטיביות שלך, את חוויית הביניים שלך, את האידיום, את העצמי האמיתי שלך, כדי שהכל יתפרץ החוצה. ולכן האדם היצירתי לעולם לא מתחרה באף בן אדם. הוא כל הזמן צריך להתעלות מעל הפחדים שלו ולבטא מחדש את מה שנובע מתוכו.
ולכן הוא ירגיש סיפוק מלא כי הוא חי באופן מלא את החיים. הוא חי באופן מלא את עצמו. הוא חי באופן, וזה בכלל לא קשור להצלחות חמוריות, כלכליות וחברתיות. הוא מביא לבידי ביטוי עמוק את מה שיש לו על הקנבס כשהוא מצייר. הוא לא מצייר כי הוא אומר, אני אצייר את הציור כדי שזה יימכר טוב. הוא מצייר כי אין לו ברירה אחרת אלא לשים את הקנבס ולצייר את הציור של החיים שלו עכשיו על הקנבס.
החיים שלנו הם כמו הקנבס והם עץ והם פיסול והם יצירה וכשאתם או את או אתה תשאלו את השאלה הקיומית שלך, אתה תבין את זה ותיפרד מכל מה שקורה בחוץ כדי לעשות מסע פנימה. זה לוקח שנים, לי זה לקח המון שנים המסע למצוא את האומץ הזה ללכת עם הטבע האמיתי שלי להיות ייחודי, למרות ששילמתי מחירים בכל מקום שהייתי בו, ועבדתי בו וישבתי בו תמיד ניסו להשתיק אותי, לתקן אותי, לסדר אותי, להכניס אותי למסגרת, שאני אדבר כמו כולם שאני אחשוב כמו כולם אבל ראיתי אחרת את הדברים ולא יכולתי לשקר לעצמי ולנסות לחקות אותם כי יהיה לי יותר קל הלכתי בדרך הקשה מצאתי את המסלול שלי בחיים ואני יודע,
היום אחרי מסע כל כך ארוך שנתתי לעצמי מתנה גדולה בעשרות שנים האחרונות בחלק השני של החיים שלי שהתעוררתי מבחינה רוחנית קיבלתי את המסלול שלי, את המתנה הכי גדולה בעולם זה כנות עם עצמי, יושרה פנימית, אהבה פנימית, וכל מה שהכוח העליון שלי מבקש ממני על בסיס יום יומי זה לסמוך עליו להיות נאמן לעצמיות שלי, להיות נאמן לטבע שלי, להיות נאמן לכנות שלי.
אני מקווה עבורך צופה יקר בפודקאסט שעניתי על שאלתך, השתדלתי ואני מקווה שכל מה שאמרתי כאן יכול לעזור לך למצוא את המסע שלך, את הדרך ואת מסלול חייך שמחכה לך וממתין לך שתצא לסמע רוחני.
תובנות מרכזיות של ד"ר מזרחי אברהם
1. חשיבות התמיכה האמפתית: תמיכה אמפתית מההורים חיונית לפיתוח עצמי אותנטי ובריא של הילד.
2. השלכות של חוסר תמיכה: כאשר הסביבה אינה מתאימה לצרכי הילד, זה יכול לגרום לו לפתח עצמי כוזב כדי להשריד.
3. העצמי הכוזב: עצמי כוזב הוא מנגנון הגנה שבו האדם מזהה עצמו עם תכונות שאינן אותנטיות לו אך נתפסות כמקובלות חברתית.
4. השפעה על הזהות העצמית: חיקוי דמויות חיצוניות והתאמת העצמי לצרכים חיצוניים יכולה להשפיע על ההבנה העצמית ועל זהות הילד.
5. סיכונים לטווח ארוך: תחושת זיוף וחוסר אותנטיות עלולה להביא לתחושות של דיכאון, חרדה, וריקנות רגשית.
6. ההבדל בין עצמי כוזב לעצמי אמיתי: העצמי האמיתי הוא זה שמשקף את התכונות האותנטיות והייחודיות של האדם, בעוד שהעצמי הכוזב נוצר כתוצאה מלחץ חיצוני ודרישות סביבתיות.
7. הזדהות והפנמה: תהליך הזדהות והפנמה של דמויות משפיעות חיוני לפיתוח זהות עצמית בריאה, אך יש לוודא שהוא מתבצע באופן שמשקף גם את הצרכים האישיים ולא רק את צרכי הסביבה.
8. קונפליקטים פנימיים: פיתוח עצמי שאינו אותנטי עלול ליצור קונפליקטים פנימיים ובעיות נפשיות בהמשך החיים.
9. תפקיד העצמי הכוזב: לעיתים, העצמי הכוזב משמש כמעין מעטפת הגנה שמגנה על העצמי האמיתי מפני פגיעה נפשית.
10. חשיבות הזיהוי והטיפול: זיהוי מוקדם של תהליכים של פיתוח עצמי כוזב יכול לסייע במתן טיפול פסיכולוגי שמאפשר לאדם לחזור ולפתח את זהותו האותנטית.
